תהיי מוכנה – הפוסט הזה הוא שונה… הוא אישי וטיפה כבד. אני יודעת, הכי לא אופייני לי… (אני אפילו קצת בהלם מעצמי) אבל הרגשתי שאני חייבת!
בסוף יש מתכון לפילה סלמון בציפוי קראנצ'י – תרגישי הכי חופשי לקפוץ ישר אליו אם בא לך. אני לא נעלבת…
אז תיכף "יום המשפחה", ככה קוראים לזה היום. לא יודעת מה איתך, אבל אני דווקא אהבתי את "יום האם".
עם כל הרצון הטוב, וה"אבא החדש" וכל זה… לאמא מגיע יום משלה. כי אין מה לעשות אמא זו אמא, ואמא יש רק אחת!
פעם כשהייתי שומעת את המילה אמא, זו היתה אמא שלי. היום אמא, זו אני.
בתור ילדה, כל שנה הייתי מכינה לאמא שלי, ליום האם, מחברת. זו היתה מחברת רגילה, שהייתי עוטפת ומקשטת. ואז, ממלאת את כל הדפים בציורים, שירים, ברכות וסיפורים. הייתי יושבת עם חברה ומכינה… לדעתי היינו מתחילות לפחות חודש קודם! ממש אהבתי להכין את המחברת הזו. וגם אמא שלי אהבה לקבל אותה. היא שמרה את כל המחברות מכל השנים (ועכשיו כשזה הפך ליום המשפחה, מי בדיוק יכין לי כזו??)
למי שמכיר אותי "מהבית" אני לא צריכה לספר, שאשת הסטייל האמיתית, המודל שלי, המורה שלי, ההשראה שלי – היא כמובן לא אחרת מאשר אמא שלי! האחת והיחידה, היקרה והאהובה לי מכל
אמא שלי ניהלה את הבית בצורה מופתית. בשקט אך בעוצמה. בעדינות אך באסרטיביות. בהקפדה על הפרטים הקטנים כגדולים.
היא השקיעה בי ובאחי את כל כולה. היא הייתה קודם כל ולפני הכל, אמא! תמיד בשבילנו, תמיד מתעניינת, תמיד שואלת ותמיד באמת מקשיבה.
הכל בבית התנהל בשקט, באיפוק ובסבלנות אינסופית. בלי צעקות, בלי עצבים ובהמון המון אהבה. מדהים!
תמיד ידעתי שזכיתי, אבל מאז שנהייתי אמא בעצמי, אני עוד יותר מבינה עד כמה. כי זה כל כך לא פשוט וכל כך לא מובן מאליו!
אמא שלי הייתה בשלנית אלופה. מארחת נדירה. ארוחת שישי "אצל ההורים" היתה כמו ארוחה במסעדת כוכבי מישלן.
מצחיק, כי מצד אחד אמא שלי אף פעם לא לימדה אותי לבשל בבית. אני לא מהילדות האלה שגדלו "על הסירים של אמא"…
אבל מצד שני, ברור שכל מה שאני יודעת בבית, במטבח, באירוח… כל כולי – זה רק מאמא שלי. ראיתי וספגתי הכל בבית. מבלי לשים לב…
אחרי שעזבתי את הבית של ההורים, מידי פעם הייתי מקבלת מאמא שלי איזו נדוניה מהמטבח שלה. היא היתה נותנת לי את הישן כשהיא בדיוק קנתה לעצמה חדש.
וככה, ספק במקרה ספק במכוון, הגרלתי כל פעם אביזר חיוני אחר למטבח שלי.
פעם מחבת פסים. פעם סיר קטן לאורז, תבנית מאפינס. מסננת. צלחת הגשה יפה. התחלתי לצבור פריטים חיוניים למטבח, שגרמו לי לנסות ולהכין דבר ועוד דבר, ולהתקדם שלב ועוד שלב…
ומבלי ששמתי לב, התחלתי לבשל. פה פשטידה, שם מרק, פה עוף על מחבת פסים עם אורז ושם איזה מוס בכוס אישית. היו לי כמה מתכונים בסיסיים (ברור, מאמא שלי) שהלכו והתרבו להם.
בישלתי לא מעט, אוכל נחמד. אירחתי פה ושם… ולאט לאט השתדרגתי… (ואני עדיין משתדרגת )
כשאמא שלי היתה מזמינה חברים אליהם לארוחה, זה תמיד היה "אירוע". הבית היה ערוך ודרוך. הכל היה מוקפד ומתוכנן מראש.
התפריט כמובן נבנה מבעוד מועד. היא רק היתה מניחה את הטלפון מהחברים ש"אישרו הגעה", וכבר הייתה מתיישבת במטבח, עם כמה ספרי בישול. מרכיבה משקפיים, וברצינות תהומית, מתחילה להרכיב את התפריט. הכל היה רשום, לפרטי פרטים.
אז – הייתי צוחקת עליה… והיום – אני מתנהגת בדיוק אותו דבר!
מרגיש לי הזוי, אבל אמא שלי, שהיתה תמיד האדם הכי קרוב אליי, החברה הכי טובה שלי, המורה הכי מדהימה שלי, הרוח הגבית שלי, המודל לחיקוי המושלם שלי – בעצם, לא הספיקה להכיר אותי ככה.
היא הלכה לה ממני לפני חמש וחצי שנים. כל כך מהר! רק חודש וחצי אחרי שילדתי את הבן הבכור שלי.
ככה פתאום, יום אחד, הפכתי להיות אמא בלי אמא.
עצוב. אין מה לומר.
השבוע, לפני כמה ימים, כמו תמיד, בצמוד ל"יום האם" היתה לה יום הולדת.
אז הרגשתי שהבלוג שלי (שעכשיו את מבינה, שהוא בעצם גם קצת שלה…) הוא המקום לספר לך רק טיפ טיפה על אמא שלי. היפה, האצילית, הטובה, האחת והיחידה. אשת הסטייל הפרטית והאהובה שלי
ועכשיו דחוף, שינוי אווירה!
אז בואי נרים כוס יין לבן (לצד הפילה סלמון) – לחיי "יום האם", ולחיי זה שגם לנו יכינו מתישהו מחברת
והנה הוא – המתכון (של אמא שלי!) לפילה סלמון, בציפוי קריספי מדהים. הכי טעים! וכמו תמיד (טוב נו, כמו בד"כ… אבל הפעם אפילו יותר) – הכי פשוט בעולם!
אז Stick Around,
ביי בינתיים
טליה
והינה עוד כמה מהמתכונים הראשונים שקיבלתי מאמא שלי –