חודשיים עברו מאז שחזרתי מ-11 יום לבד בהודו. רק אני ועצמי, עצמי ואני. וואו, כמה אני שמחה שעשיתי את זה!

כבר הרבה זמן שזה ישב לי בראש. לטוס לבד להודו. אף פעם לא הייתי שם קודם.

כל פעם אמרתי לעצמי שאולי איזה יום, כשהילדים יגדלו או כשאהיה בת ארבעים… ובנינו, אני לא יודעת אם באמת האמנתי או התכוונתי שזה יקרה.

אבל יום הולדת ארבעים חלפה לה והרגשתי שהגיע הרגע ושאני פשוט הולכת על זה!

שבועיים קודם הסתובבתי עם הרגשת פרפרים בבטן שכבר שכחתי שקיימת – התרגשות, מהולה בחשש, ציפיה מהולה בפחד, וקול קטן ברקע שאומר לי "את קצת משוגעת"

בת'כלס, לא נסעתי לטייל בהודו. בעצם כמעט ולא ראיתי כלום בדרך.

כי הגעתי למקום אחד ונשארתי.

ובכל זאת, עבורי זה היה לגמרי מסע – המסע שלי עם עצמי

אחרי שחזרתי וגם תוך כדי שהייתי שם קיבלתי עשרות (רבות!) של תגובות ושאלות

על איפה הייתי, מה עשיתי, איך היה לי את האומץ, וגם – האם אני ממליצה… והבטחתי שאכתוב פה כמה מילים על הנסיעה הזו.

מעבר לשיתוף בחוויה, ולרצון שלי לתעד לעצמי את המסע הזה, הרגשתי גם שאני לא יכולה לתת תשובה קצרה של "כן אני ממליצה", אלא שאני חייבת לתת הסבר קצת מעבר…

כי מבחינתי לא  מדובר פה בהמלצה על "מלון טוב" – אלא מדובר במקום מיוחד ואחר, בחוויה שלמה ומאוד ייחודית, שהורכבה, לפחות מבחינתי, מהרבה רבדים

חוויה שתפרתי לעצמי בדיוק למידות ולרצונות המאוד מדוייקים שהיו לי,

ואולי זה לא משהו שמתאים לכל אחד.

אני הגעתי למסע הזה ערוכה ומוכנה,

לקחתי איתי את המוסיקה והספרים הנכונים,

ידעתי בדיוק לאן אני מגיעה, ומה אני רוצה שיקרה שם.

וזו בדיוק הסיבה שהיה לי קשה לענות בקצרה,

כי לגמרי לא בטוח שכל מי שיסע לשם יחווה את אותה חוויה

זה לא היה נופש עם קוקטיילים על החוף

זה לא היה ריזורט מפואר או מפנק

זה לא היה טיול של צחוקים וחברים

וגם לא טיול של שופינג ומסעדות

____

אלו היו ימים של שקט – של מסע עצמי,

ימים של אתגרים אישיים קטנים שהצבתי לעצמי בדרך,

ימים של המון קריאה וכתיבה,

של טיפולי גוף ונפש,

של יוגה ומדיטציה,

ימים של שמש, מים והסתכלות לשמיים,

ימים של אכילה בריאה ומופחתת,

ימים בלי קפה, בלי סוכר ובלי אלכוהול,

ימים של ניקיון

ימים עם המון המון שלווה

ובכל זאת, קצת פרטים טכניים – איפה הייתי ומה עשיתי?

ההגעה אל היעד

טסתי לעיר בדרום הודו שנקראת טריוונדרום (או בשמה הארוך – Thiruvananthapuram) – עיר טרופית ויחסית מאוד מפותחת ועשירה של הודו – שאין בה את "מראות הודו הקשים" שאולי שמעתם עליהם מאחרים שטיילו בהודו…

טסתי עם חברת Qatar שהייתה פשוט נפלאה! אין טיסות ישירות לשם, ולכן טסתי מישראל לעמאן (ירדן) – מעמאן לדוחה (קטאר) – ומדוחה לטריוונדרום (הודו)

כן, שלוש טיסות. לא, לא היה נורא בכלל.

כן, היו חששות של מה יקרה אם. לא, לא נתתי להן מקום – פשוט נשמתי חייכתי וחשבתי חיובי

מבחינתי כל זה היה עוד אתגרים קטנים בדרך וחלק מכל החוויה (ובגדול, כל עוד אני טסה בלי ילדים, ואני צריכה לדאוג רק לעצמי, מה רע בלשבת לי במטוס, לנמנם או לקרוא ספר?!)

ולא היה מפחיד בכלל לטוס עם קטאר או להיות בשדה שם,

מדובר בשדה ענק ומפואר, ואין שום הרגשה של חוסר ביטחון (ולראיה – לפני שבוע חזרתי מסרילנקה לשם טסתי עם שלושת ילדיי בדיוק באותו מסלול – והיה מסלול נפלא ובכיף אחזור עליו שוב גם בפעם הבאה!)

אז אחרי יום ארוך, הגעתי ליעד הסופי ממש באמצע הלילה,

ומשם בנסיעה של כחצי שעה, עם נהג (שתואם מראש) שלקח אותי ישירות למלון

הגעתי למלון בשעה 4 לפנות בוקר – כולי מחוייכת ומתרגשת,

מקום חשוך מלא צמחיה ורעש חזק של הגלים,

קיבלו אותי שני בחורים הודים שנתנו לי שרשרת פרחים וקוקוס (וגם צילמו אותי )

והדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי לחדר היה לפרוק את כל הדברים ולסדר לי את הארון (ראיות בתמונה למעלה – מה שנקרא, כל אחד והשריטה שלו )

*בהיי ליטס שלי באינסטוש יש סרטון מהדקות הראשונות שנכנסתי למלון החשוך באמצע הלילה. דקות שלא אשכח. כל כך התרגשתי!

המלון

שם המלון – Somatheeram Ayurveda Village

(ויש לו מלון "אח", מעט גדול יותר, שממוקם בצמוד אליו ומתנהל בדיוק אותו הדבר, בשם –  Manatheeram Ayurveda Village. שאולי פעם הבאה אקח אותו, כי יש לו גישה נוחה  יותר לים)

ההתמחות של המקום היא טיפול בשיטת האירוודה (Ayurveda)  – תורת הרפואה ההודית.

אני יודעת שלא כולם שמעו בכלל על אירוודה,

אז מהי האירוודה (Ayurveda)?

זו תורה שלמה שאני בעצמי ממש לא מספיק בקיאה בה בכלל (אם כי אני לאט לאט מעמיקה בה יותר ויותר),

אז סליחה מראש ממי שמבין בה הרבה יותר ממני – אם אני לא מדייקת,

אני רק רוצה לומר בכמה מילים את המעט שאני יודעת, לאלו שלגמרי אין להם מושג –

מדובר בשיטת טיפול גוף ונפש הודית עתיקה שהיא למעשה דרך חיים של ממש.

לפי האירוודה ישנם שלושה כוחות/שלוש אנרגיות (המכונות "דושות") –

Vata (תנועה, זרימה) | Pitta (חום, אנרגיה) | Kapha (מבנה)

וכל אדם או ייצור חי מורכב משלושתם, כאשר בכל אחד מאיתנו יש שניים שהם דומיננטיים ואחד מוביל יותר

ומבחינת האירוודה הכל מתחיל ונגמר באיזון בין ה"דושות" שלנו.

בהתאם לשאלון מפורט (שנוגע בהיבטים בריאותיים, נפשיים, תכונות אופי, סגנון חיים, התנהלות יום יומית, העדפות טעם ועוד ועוד) – מאבחנים כל אדם וקובעים מהן שתי הדושות המובילות שלו – ובהתאם לכך מתאימים לו את אורח החיים המומלץ לו לפי האירוודה.

לפי האירוודה, ברגע שמתקיים אצל אדם חוסר איזון בין הדושות מתעוררת בעיה – והטיפול בה הוא על-ידי החזרת האיזון – ככה פשוט .

את החזרת האיזון לפי האירוודה עושים בשלל דרכים שקובעות את דרך החיים שלנו – החל משעת הקימה והשינה, דרך התזונה המתאימה (לפי פירוט מדוייק של כמויות ומאכלים שונים המומלצים יותר או פחות), תרגילי נשימה, מחשבות, דרכי התגובה שלנו ועוד… ועד לטיפולים נקודתיים באמצעות צמחי מרפא ועיסויים.

בתמונה משמאל למעלה – ספר מדריך ראשוני לאירוודה מאת Susan Weis Bohlen. את הספר קיבלתי במתנה! מהכותבת בכבודה ובעצמה. רצה הגורל והיא היתה בערך האדם היחיד שהחלפתי איתו שם בהודו יותר ממילה, ואפילו בעברית. היא אמריקאית יהודיה, אוהבת ישראל שחיה בעבר כמה שנים בארץ. פגשתי אותה יום לפני שחזרתי לארץ, ואחרי ששוחחנו ארוכות (בחדר ההמתנה עם חלוק ומסיכה על הפנים – ראו בהמשך) היא מצאה לנכון להעניק לי את הספר במתנה! סוזן היא יועצת לאורח חיים לפי האירוודה (כן יש דבר כזה!) וגם עורכת בביתה סדנאות בישול אירוודי – האמת, שמאוד מאוד התרגשתי והרגשתי שלא סתם נפגשנו ושדרכנו עוד יפגשו בהמשך… את הספר אגב ניתן לרכוש גם באמאזון כאן

אז המקום הזה שישנתי בו, הוא בעצם סוג של בית מרפא הודי,

חלק מהאנשים מגיעים לשם עם בעיה רפואית שהם רוצים לפתור, חלק באים במטרה לנקות את הגוף, וחלק באים בכלל במטרות קוסמטיות שונות או בלי שום מטרות ספציפיות

יש שם ליווי רפואי צמוד, וביום הראשון עוברים שאלון רפואי מקיף שמאבחן אותך לפי האירוודה. מסתובבים שם המון רופאים הודיים עם פרצופים רציניים שנותנים כל מיני סוגים של תרופות אירוודיות, הנחיות תזונה לימים שנמצאים שם ובכלל לחיים.

אז מה בדיוק עשיתי שם כל היום?

היה לי לו"ז מאוד מובנה ודי עמוס (עד כמה שזה נשמע מצחיק)

קמתי בבוקר בשש וחצי, שתיתי כוס מים חמים, ויצאתי למתחם היוגה של המקום לסשיין תרגולי נשימה ומדיטציה של 45 דקות (עם מורה הודי מקסים!)

(בהודו אגב, כולם שותים מים חמים. מים קרים זו לגמרי לא אופציה. וכן, זה הרבה יותר בריא לגוף…)

המשכתי מייד לאחר מכן בשיעור יוגה של 90 דקות

אכלתי ארוחת בוקר שקטה ומצומצמת עם עצמי + שתיתי כל מיני תרופות מגעילות שקיבלתי לאחר הארוחה (אתגר יומי שכזה)

הייתי שעה בבריכה עם ספר

ואז עליתי כל יום באותה שעה לאזור הטיפולים לטיפול אירוודי של שעתיים

הטיפולים שם זה דבר הזוי של ממש! לקח לי יום יומיים להתרגל, כי בגדול אני בכלל לא אוהבת מסאז'ים.

אבל אחרי יומיים כבר התמכרתי!

היו שם מסאז'ים בארבע ידיים, בכל הגוף, עם כמויות מטורפות של שמן

היו שם ריחות סופר מוזרים (ולעיתים לא פשוטים) של כל מיני תכשירים…

היו שם שם קרצופי גוף מטורפים עם חלב חם/ שמן חם עם שום ולימון/ שטיפות גוף עם קנקנים של מי צמחים חמים ששפכו עליי בהדרגה בארבע ידיים במשך שעה שלמה! וואו זה היה היסטרי!

היו שם עיסויי פנים וקרקפת, ניקוי אזניים עם עשן וגחלים, ניקוי עיניים עם חמאה מזוקקת – מה לא היה שם?!

באמת טיפולים מפנקים והזויים שבחיי לא נתקלתי בהם קודם.

בסוף כל טיפול מרחו לי מסיכת פנים עם ריח וצבע אחר

כל פעם הייתי שואלת את סודג'י (המטפלת ההודית שלי) – What Color Today והיא היתה מתפוצצת מצחוק…

ובסטורי שלי פרסמתי מידי יום תמונות קשות לצפיה כדוגמת זו שלמעלה מימן – שלגמרי הזכירו לי את "פארוק" מהסרט אלכס חולה אהבה | ומשמאל למעלה – תמונת פרידה שלי עם המטפלות שטיפלו בי במסירות ובידיים חזקות – 20 שעות טיפול! (סודגי' האלופה היא הימנית)

אחרי הטיפול הייתי יושבת חצי שעה עם חלוק ירוק ופנים מרוחות בצבע, במן אזור המתנה (שם פגשתי את סוזן מהספר שלמעלה…), שותה קוקוס ולידי היו הרבה אנשים שכולם נראים כמוני.

בפעם ראשונה זה היה מוזר ומפדח אבל לאט לאט התרגלתי עד שהרגשתי לגמרי בנוח עם זה

(ועם כל הנוחות, עדיין בתום ההמתנה הדרושה מיהרתי לעשות מקלחת טובה ולחזור למראה אטרקטיבי יותר…)

בכללי, אחרי כמה ימים שם הגעתי למסקנה שהמקום קצת דומה לכפר של דרדסים – כי החדרים הם כמו בונגלוס כאלה (בצורה שקצת מזכירה פטריה) וכולם מסתובבים עם פרצוף צבוע, חלוק ירקרק ומטפחת על השיער (כי גם הקרקפת עוברת עיסוי שמנים מידי יום) – בקיצור כולם נראים כמו דרדסים שקונדסון עשה להם איזה תרגיל

אז נמשיך בלו"ז היומי –

אחרי הטיפול והמקלחת, הייתי אוכלת לי ארוחת צהריים שקטה ומצומצמת, שהתחילה תמיד בכוס של Herbal Water שהייתי שותה לאט, ככה שלא משנה כמה רעבה חשבתי שאני, ברגע שישבתי רגועה ושתיתי את השתיה החמה, כבר הרגשתי שבעה

את הארוחות שם אכלתי לאט, עצרתי להסתכל על הנוף, הקשבתי לשקט ותוך כדי חשבתי המון מחשבות. אכלתי מעט וכל ביס קטן הרגיש לי כמו מנה שלמה.

בקיצור – כל ארוחה שם היתה סוג של מדיטציה בפני עצמה

האוכל היה אוכל מקומי, המון תבשילים, דייסות ומרקים שנראו והריחו לי מוזר בהתחלה, אבל לאט לאט טעמתי עוד ועוד דברים חדשים ונהיה לי כל כך טעים. הגעתי למסקנה שהאוכל שם הוא סופר טעים אך אינו פוטוגני – וכמובן שמייד רשמתי לעצמי כל מיני רעיונות למנות שאנסה להכין בבית (ולהגיש בסטייל )

אח"כ הייתי מגוונת בין קריאה/ כתיבה/ בריכה או ים או הכל יחד

ופיניתי לי זמן גם למדיטציה נוספת עצמאית שלי ולמוסיקה ישראלית טובה (הרמקול הקטן והמתוק שקניתי לי לפני הנסיעה היה אחד הדברים היותר חכמים שעשיתי!)

לפעמים יצאתי לי החוצה להסתובב בעיר. זה היה מן אתגר קטן שהצבתי לעצמי כבר ביום הראשון ועמדתי בו בגבורה – לצאת מהמלון ולחוות את הרחוב.

כל הליכה שכזו, כשאני לבדי, היא מעט מלחיצה בהתחלה, אבל לאט לאט השתחררתי והרגשתי לגמרי בטוחה

בכל זאת רציתי להרגיש קצת הודו, לראות את הדמויות, הריחות, החנויות.

האנשים שגרים בבתים שלא סיימו לבנות, הילדים שיושבים ומשחקים בשולי הכביש, הגברים שמסתובבים עם לונגי שקשור להם כמו חצאית וחולצה גברית צבעונית – והם רזים אך יציבים,

ועשרות הצפצופים של המכוניות, הטוקטוקים והאוטובוסים שמצפצפים בלי שום סיבה

ולפעמים ירדתי להסתובב לבד בחוף

לא מדובר בחוף טרופי וכחול של תאילנד, אלא חוף פראי ודי סוער עם מעט מאוד אנשים ושומר אחד שרוצה לוודא שאם נכנסתי לים לא טבעתי בגלים

כל כך נהניתי ללכת לי סתם ככה יחפה על החוף, עטופה בלונגי, עם תיק קטן שיש בו ספר, רק אני ועצמי – כשאני לא ממהרת לשום מקום, לא דואגת לאף אחד ואף אחד לא דואג לי!

הפעם האחרונה שעשיתי את זה היתה לפני 20 שנה במקסיקו בטיול של אחרי הצבא. אני זוכרת שכבר אז נהניתי מההרגשה, אבל אין ספק שהיום אני מעריכה כל צעד קסום שכזה הרבה יותר!

בערב, הייתי חוזרת לצפות בשמיים הצבעוניים של השקיעה וממשיכה לארוחת ערב קלה, כשברקע היתה כל פעם "להקה מקומית" או הופעה הזויה אחרת (שכמה דקות ממנה הספיקו לי לגמרי)

וערב אחד היתה מן סדנת בישול קצרה במתחם של המלון – שכמובן הייתי הראשונה להתייצב בה עם דף ועט, שאלתי שאלות בלי סוף,  וכתבתי כל מילה! אין ספק שקיבלתי הרבה השראה, ובעיקר המון אהבה לתבלינים חזקים וטעמים חדשים (בקרוב זה יורגש במתכונים!)

ואז חזרה לחדר, שוב ספר, יומן, מוסיקה ושינה טובה עם המון חלומות

וזהו – עד כאן שגרת היום שלי בהודו – וחוזר חלילה – במשך 11 ימים!

מניחה שיהיה מי שישתגע משגרה שכזו

ויהיה מי שכמוני – ייהנה מכל רגע!

ואם כבר הזכרתי חלומות, אני חייבת מילה על זה –

היה שם משהו שגרם לי לחלום המון (ואני לא הראשונה שחווה את זה בהודו מתברר…) יש משהו מיסטי בהודו הזו…

חלמתי על חברות טובות, על כל מיני אנשים מן העבר,

וחלמתי המון על אמא שלי האהובה (שרק בשביל זה היה שווה לנסוע עד לשם!)

היו לי ממש חלומות עם מסר – עם שורה תחתונה. עד כדי כך שבבוקר מיהרתי לכתוב אותם לעצמי או לחברות שחלמתי עליהן, כדי שלא אשכח

אז למי שתוהה – האם הלו"ז הזה שהיה לי היה must, אז התשובה היא שלא

זה לא היה ריטריט קבוצתי מסודר,

אני באתי באופן עצמאי, ויכולתי לבחור לעשות מה שמתחשק לי

יכולתי לבחור לצאת לטייל, לראות מקומות חדשים ולוותר על סדר היום שלי – אבל בחרתי שלא

יכולתי לאכול יותר – הארוחות היו בצורה של בופה עם המון אפשרויות – אבל בחרתי שלא

יכולתי לעשות יום או יומיים חופש מהמדיטציה והיוגה על הבוקר ולישון עד מאוחר – אבל בחרתי שלא

יכולתי לוותר על שתיית הסירופים המגעילים שנתנו לי לניקוי הגוף – אבל בחרתי שלא

יכולתי לקנות לי בקבוק יין לבן טוב בסופר עם איזה חטיף מלוח – ולהכין לי דרינק עם נשנוש לשקיעה כמו שאני אוהבת (כן, זה בהחלט עבר לי בראש ) – אבל בחרתי שלא

יכולתי להתחבר עם כל מיני אנשים ולשבת איתם יחד לארוחת ערב – אבל (למעט אותה סוזן, כותבת הספר מלמעלה, שפגשתי ממש בסוף…) – בחרתי שלא

_______________

ולמה בעצם?

פשוט כי באתי במטרה להיות עם עצמי בשקט

באתי כדי לאכול בריא ומעט

באתי כדי לעשות טיפול וניקיון לגוף

באתי כדי לעשות יוגה ומדיטציה כל יום

באתי כדי לקרוא (ואכן קראתי שלושה ספרים!)

באתי כדי לכתוב – ואכן כתבתי יומן מסע עם המון ניואנסים, תובנות, והחלטות אישיות

(כי כשמסתכלים על החיים שלנו ממרחק, ממקום שליו ושקט – פתאום עולות תובנות שפשוט אי אפשר לראות תוך כדי רצף החיים והשגרה מקרוב. וכתבתי הכל. כל מחשבה, כל תובנה, כל רעיון)

באתי כדי ללכת עם "הקטע של המקום" עד הסוף – על כל הנחיות התזונה, המנוחה, התרופות והתכשירים – דוחים ככל שהם לא היו

אלו היו הבחירות שלי והרגשתי איתן נפלא.

הרגשתי נקיה, דקיקה, ריקה בגוף ומלאה בנפש.

הרגשתי אמיצה. הרגשתי שלמה. הרגשתי ברת מזל ואמרתי כל יום תודה.

זה היה מסע מופלא והוא היה בדיוק מה שרציתי

ובסופו של המסע הזה שלי, שהיה מלא בשלווה ושקט,

חזרתי לארץ הביתה, לילדים, לרעש, לאנשים, למטלות, לפרוייקטים שחיכו לי בעבודה, למתחים,

נו ו..?

כולם שאלו –

חזרת רגועה? משהו השתנה בך? את מצליחה ליישם את החיים של שם גם פה?

והתשובה היא ש… לא, לא ממש ועם זאת, כן לקחתי איתי כמה וכמה דברים לחיים –

אז אמנם ניסיתי כמה ימים להמשיך את כל מה שהיה שם, אבל מהר מאוד הבנתי שפה זה לא יקרה,

זה לגמרי מאולץ ולכן גם לא מרגיש נעים כמו שם.

כן הצלחתי להיות יותר רגועה ולהוריד הילוך, אבל רק לכמה ימים

כן הצלחתי לא לשתות חלב (כפי שהמליצו לי), אבל רק לכמה ימים (כי קפה עם חלב שקדים או סויה – סליחה אבל זה פשוט לא זה!)

כן הצלחתי לא לשלב פירות עם דברים נוספים (כפי שממליצה האירוודה), אבל רק לכמה ימים (כי הגעגוע למוזלי הרג אותי )

כן הצלחתי לאכול רק שלוש פעמים ביום (בלי לנשנש באמצע, אפילו לא פירות או ירקות – כפי שהאירוודה ממליצה) אבל רק לכמה ימים

כן הצלחתי לעשות יוגה כל יום, אבל רק לכמה ימים (כי מאוד התגעגעתי לריצה שלי ואי אפשר הכל!)

כן הצלחתי לא לאכול סוכר, עוגות ומתוקים – אבל רק לכמה ימים (טוב, זה באמת היה ידוע מראש – שהרי לא באמת התכוונתי לוותר על עוגה בחושה או מאפה טעים ליד הקפה של הבוקר שאני כל כך אוהבת!)

אז אחרי כמה ימים, עצרתי רגע, והחלטתי לבחור לעצמי, מתוך מכלול הדברים שעשיתי שם – רק כמה הרגלים בודדים,

כאלה שאני באמת באמת רוצה לאמץ וגם חושבת שאני יכולה לשלב בחיים שלי פה, בהנאה, ליותר מכמה ימים…

ועד כה אני מצליחה

בכללי אני בדעה שכדי שאוכל להתמיד במשהו ולהפוך אותו לריטואל קבוע בחיים שלי, אני צריכה לאהוב אותו/ ליהנות ממנו/ להרגיש שהוא עושה לי טוב, אחרת, בשלב כזה או אחר אני פשוט אפסיק להתמיד (וזו התשובה שלי לכל אלה ששואלים אותי איך אני מתמידה עם ריצה בבוקר כל כך הרבה שנים!)

אז מה החלטתי עם עצמי למשל?

1. מדיטציה

החלטתי להתחיל לעשות מדיטציות באופן קבוע בבוקר שלוש פעמים בשבוע

(וזה אומר להכין לעצמי ערב קודם מראש בסלון את המזרון, את האזניות וגם את השמיכה מקופלת לישיבה נוחה, וכמובן לשים לעצמי שעון לשש בבוקר, באותם ימים בודדים בשבוע שאני לא קמה (עוד קודם) בשביל לרוץ – וזה כדי להספיק לעשות עשרים דקות-חצי שעה מדיטציה לפני שכל הבית מתעורר)

מי שעוקב אחריי באינסטגרם-סטורי כבר רגיל לתמונות האלה…

2. ימים בלי קפה

כשהייתי שם לא שתיתי קפה במשך 11 יום, כלומר – הבנתי שאני מסוגלת. מצד שני, מאוד התגעגעתי לשתות קפה והבנתי שפה בארץ אני לא רוצה לוותר עליו. כי אני אוהבת קפה ואין לי שום בעיה עם חלב אז למה בעצם? ולכן החלטתי שפעם או פעמיים בשבוע אני אעשה לעצמי יום בלי קפה. עצם הידיעה שהקפה הזה של הבוקר הוא לא must מבחינתי ושאני יכולה מדי פעם בלעדיו – זה נותן לי הרגשה טובה

3. יותר תבשילים ומרקים

בהודו אוכלים המון אוכל מבושל וחם. המון מרקים ותבשילים והמון תבלינים…

לפי האירוודה זה מיטיב עם הגוף וקל לו לעיכול. ובעצמי הרגשתי שם שיש בזה משהו נעים ומרגיע.

ולכן מאז שחזרתי אני מקפידה להכין הביתה לכולנו, וגם לאכול בעצמי הרבה יותר אוכל מבושל וחם

בתמונה – מתכון חדש של אורז עם דלעת "הודו סטייל" שהכנתי בערך רבע שעה אחרי שנכנסתי הביתה משדה התעופה (בחיי!)

4. גהי – חמאה מזוקקת

התחלתי להוסיף גהי (חמאה מזוקקת) בכל הזדמנות… היא פשוט מונחת לי ליד הכיריים ואפילו חביתות אני מכינה איתה!

למי שלא מכיר, אני ארחיב על זה מתישהו – מבטיחה! בינתיים פשוט תקנו גהי (אומרים: "גי" אבל כותבים עם ה) – ניתן לרכוש בחנויות טבע. מעבר לזה שיש לה ממש סגולות מרפא בשימוש חיצוני (כמו משחה), היא גם מאוד מאוד טובה ומועילה לנו כמאכל (אפשר לטגן איתה ולהוסיף אותה בבישול ואפיה במקום שמן או חמאה…)

5. קריאה

החלטתי לשלב קריאה גם ביום יום שלי (ולא רק בחופשות, כמו שקרה לרוב בשנים האחרונות), גם אם זה אומר רק שני עמודים ולהירדם או פשוט לנצל את הזמן כשאני ממתינה מחוץ לחוגים של הילדים ולקרוא ספר במקום לגלול את הפיד שוב ושוב…

6. יוגה

החלטתי לחזור לתרגל יוגה באופן קבוע. שנים שתרגלתי יוגה (אמנם בקטנה, רק פעם בשבוע, אבל עדיין בהתמדה) ובשנתיים האחרונות איכשהו הפסקתי בכלל… – אז חזרתי, לפעם בשבוע קבוע, לפעמים אפילו בבית עצמאית – ואני מקפידה!

7. לנשום

הבנתי כמה חשוב לעצור מידי פעם במהלך היום ולקחת 3-4 נשימות עמוקות. משהו כל כך פשוט שאנחנו לגמרי שוכחים לעשות! האמת שאני מודעת לנשימה כבר שנים, אבל מאז שחזרתי אני באמת מקפידה – תופסת את עצמי במהלך היום, לא משנה איפה אני – במטבח, עם הילדים, בבית קפה או תוך כדי יום צילום ופשוט נושמת כמה רגעים, נשימות עמוקות וטובות עם תשומת לב.

8. לישון יותר

זה כבר כמה שנים שאני לא ישנה הרבה. לא מספיק. הולכת לישון מאוד מאוחר וקמה מאוד מאוד מוקדם כדי להספיק לעשות ספורט. אבל קיבלתי החלטה (האמת, שעוד לפני הודו, אבל שם זה רק התחדד לי יותר) – ואני מקפידה על שעות שינה מספיקות, לפחות 3 פעמים בשבוע ובשאיפה ליותר… (מה שאומר פשוט ללכת לישון מוקדם יותר). אני לא יודעת אם זה כבר יעזור לקמטים (בגילי המופלג ) אבל אולי זה יעכב את אלו שטרם הגיעו… ובעיקר – זה פשוט חשוב לבריאות ולנפש!

________

אז עד כאן, פלוס מינוס, הרשימה שלי שביני לביני (ועכשיו גם ביניכם ), וכמו שאני מכירה את עצמי היא עוד תלך ותתארך…

בת'כלס, מאז ומתמיד יש לי תחביב של להחליט עם עצמי החלטות קטנות – כי כשההחלטות הן קטנות ואפשריות ואני באמת מצליחה ליישם אותן באופן קבוע – זה פשוט עושה אותי שמחה!

כשחושבים על זה, פעם כתבתי פה פוסט על החלטות קטנות. אמנם הייתי בסטייט אוף מיינד אחר, אבל פתאום זה לגמרי מתחבר…

זהו בעצם.

זה היה המסע שלי להודו שבשבילי הוא היה בול!

ואת המסע הזה לא אשכח לעולם

אסיים בתודה 

תודה לעצמי – על האומץ וההוצאה לפועל של המסע הקטן הזה שלי

תודה לבעלי היקר – על שפרגן לי ולגמרי זרם עם הנסיעה שלי באהבה

תודה לילדים שלי המתוקים – שהסתדרו פה נהדר בלעדיי

ותודה על שניתנה לי האפשרות להגשים את החלום הזה

עד הפעם הבאה…

טליה

ואם כבר חופשות…

הינה תזכורת לשני פוסטים שכתבתי על חופשות (בסגנון "קצת" אחר ) –

ברצלונה אהובתי

פריז עם חברה